עבודותיי נובעות מדיאלוג בין־דורי עם סבי, צייר שחי בין השנים 1920-1997 ולא זכה להכרה בחייו. בילדותי ציירנו יחד: הוא תיאר בציוריו את שוק התקווה ונופי ילדותו, ואני את עולם האופנה והיופי שכה ריתק אותי – עולם אותו דחה סבי משום שנתפס על ידו כבלתי־מציאותי. הפער בין עולמותינו יצר שתיקות רבות, במיוחד סביב עיסוק במגדר, תוצאה של הומופוביה שהיתה מושרשת בו.
אל השתיקות האלו אני חוזר היום דרך התכשיט. ציוריו הופכים לחומרי גלם; קנבסים, מסגרות ושיבושים – מתורגמים לסיכות ותכשיטי־חלל. הגוף משמש כגלריה חיה הנושאת את מורשתו וממסגרת אותה מחדש.
כך נוצרה נקודת היתוך אישית, מרחב שבו חומרים, זיכרונות וקונפליקטים מותכים ליצירה חדשה. מהלך זה הוא גם אקט של הנכחה של סבי – אמן שלא הוכר וגם סגירת חשבון יצירתית, המנסחת מחדש את ההיסטוריה המשותפת שלנו בשפה עכשווית של תכשיט, גוף וקול.