נקודת היתוך

הכלי נוצר בטכניקה דומה לטכניקת קליעת סלים: חוטי השתי מונחים יחד זה על גבי זה בצפיפות, כדי ליצור מצע ממנו אפשר לצמוח. חוט הערב מתערב בחוטי השתי ומתרומם בתנועה מעגלית לכדי יצירת כלי אחד שלם.

בעולם שמבוסס על הבדלה ופירוד העבודה מזכירה לי אחדות. החיבור בינינו לא נראה, אף על פי שכולנו יצאנו מאותה נקודת היתוך אחת.

כאשר אדם או מקום מתחיל לשגשג זה נותן את אותותיו ביכולת להשיג דברים, לרוב, לא מקומיים.

לעיתים דרך טובה לחקור האם ישנו שגשוג היא דרך האורנמנטיקה המקומית, האם היא תוצרת המקום? האם

היא מיובאת? אילו תהליכי ייצור היא עוברת? האם היא מביאה אידיליות מקומיות שצמחו מתוכה, או שאלו מושאלות מן החוץ?

בעבודתי אני מציע הסתכלות שונה על ייבוא, תשוקה וכיצד סמלים מקומיים יכולים להשפיע, ברצוני להעניק השראה

ולהפוך אייקון מוכר וקלאסי כשרשרת פנינים לסממן מקומי. חומוס הוא מאכל של העם והפנינה המתורבתת נקראה על ידי מיקימוטו כאבן החן של העם pearl the gem of the people.

הפרויקט "פאלמינג" עוסק בהחזרת הגוף אל פעולת הכתיבה בעידן שבו היא הולכת ומתרחקת מאיתנו. מתוך מחשבה על המעבר מכתיבה גופנית לכתיבה דיגיטלית, מבקש העיצוב להשיב לכתיבה את המגע, המשקל והנוכחות האישית שאבדה. העט עשוי כסף סטרלינג ומעוצב בהתאמה מדויקת לכף היד, כך שהחפץ והגוף נטמעים זה בזה.

במפגש שבין המתכת הקרה לגוף החם מתרחש מפגש, המבקש לגלם את הרצון לחבר מחדש בין אדם, פעולה וחומר.

מעבר לתפקידו הטכני, משמש כור ההיתוך גם כמטפורה רווחת לתהליך חברתי-תרבותי, שבו קבוצות אוכלוסייה מגוונות, שונות במוצאן התרבותי, החברתי, האתני והדתי, מתלכדות לכדי חברה אחת המאופיינת בתרבות הומוגנית.

בעולם הצורפות, יצירת סגסוגת חדשה דורשת תנאים מדויקים: כורית נקייה, טמפרטורה מתאימה, סביבה רווית חמצן, אבקת בורקס (Flux) המשמשת כחומר מקשר, ותזמון. כישלון באחד ממרכיבים אלו עלול למנוע את ההיתוך הרצוי.

היתוך אמיתי בין זהויות ורקעים שונים מחייב לא רק תנאים מתאימים – אלא גם כוונה, רגישות ורצון כן ליצירת מכלול חדש ומאוזן.

“מקום טוב באמצע” היא סדרה של שלוש סיכות בה אני מעבירה פריטים פיזיים מהעולם החיצוני אל תוך חלון של זיכרון. מתוך התבוננות בנוף הכינרת אספתי חפצים אקראיים שנתקלו בדרכי והפכו לתמונת זיכרון משותפת. מהותם מתערפלת ונמסה, עד שהם נבלעים בתוך דימוי כללי של נוף. כך מתקיים מעבר כפול – מן הממשי אל הזיכרון, ומן האישי אל הקולקטיבי – המשקף את נקודת ההיתוך כמטאפורה לחומר המשתנה לזיכרון.

סיכות הסדרה "טבעות רקומות", נוצרו מטבעות שהושלמו ונחו בקופסא במשך שנים ארוכות. ברגע אחד של רצון למחזר אותן הן הושטחו, שינו צורה והפכו מצע פתוח ליצירה חדשה. רשת כסף עדינה הולחמה למתכת, ונרקמה ברקמת צלבים בחוטי בד. בנקודת החיבור נוצר מפגש בין חומרים, בין מלאכה מסורתית לעיבוד עכשווי. ביו מתכת קשיחה לרכות הטקסטיל. נוצרה יצירה חדשה כמוסה של זיכרונות, אובייקט הנושא עמו את עקבות העבר, אך מציג עצמו מחדש. תהליך טרנספורמציה של חומר, מחשבה ורגש.

העור הוא הממשק החיצוני של הגוף, שכבה המכסה על דם, בשר ועצמות. המפגש איתו מעורר לעיתים אי־נוחות ואף פחד. בתנועה הוא נחשף ונבחן, וטמפרטורת הגוף נמדדת על פניו, כגבול חי בין הפנים לחוץ.

העבודה נולדה ממשטח שעווה שנקרע בידיים חשופות לפיסות קטנות וחובר בלחיצה אחת ועוד אחת לכדי גוף אחד. הפעולה הפכה לטקס של זיכרון וחומר, שבו שכבות של זמן, זהות ורגש נמסות ומתאחות זו אל זו. היציקה בכסף מנציחה את הפגיעות ואת התנועה והחוטים שעליהם תלויה היצירה מבטאים את המתח שבין חולשה לעוצמה. כל חוט לבדו דק ושביר, אך יחד הם נשזרים לגוף אחד שמחזיק, נושא, ומאפשר חיים חדשים. 

בין זיכרון להתחדשות, בין שבר ללידה מחדש.

העבודות נובעות מתוך זיכרון חומרי שבו “הבתים והבתים שהיו” נטווים מחדש מתוך השבר. כך נרקמת שיחה חיה בין טבע לתרבות, בין עבר להווה, ובין מה שנמחק למה שמתחיל נביטה מחדש – תהליך עדין של פירוק והרכבה, של אובדן והתהוות. 

הסיכות נוצרו באוקטובר 2023. המפגש בין המתכת – קרה וחדה, לבין ענף הזית – חומר חי שנושא בתוכו את הפוטנציאל להישבר, להתעוות ולהשתנות – כמעט קרה מעצמו. המשמעויות הסימבוליות עולות מאליהן במפגש בין כוח לפגיעות ובין אובדן לתקווה.

העבודה ממשיכה להשתנות ולשאת את סימני הזמן: זיכרון למה שהיה ועדות למה שנותר. היא מציעה התבוננות מחודשת במציאות שנוצרה כמרחב מרובד המגלם בתוכו זיכרון, שבר ואיחוי, ארעיות וביטחון, ומעלה שאלות על זהות ועל הערכים המעצבים אותנו, כיחידים וכחברה.

העבודות שלי מגיבות לשבר, נקודת היתוך בעולם סוער, דינמי ומשתנה. הן נובעות מהעיסוק בזהות אישית וזהות לאומית, בהגירה, בשורשיות והישרדות. אני צורפת חומרים מעולמות שונים לכדי זהות חדשה.

הסדרה "דרחולים", עוסקת ביכולת הישרדות בתנאים קיצוניים.

הסיכות שיצרתי נדמות כגופים אורגניים, המתפשטים על הגוף ומבקשים לצמוח ולהשתלט עליו. הן מבטאות את פחדו הסמוי של העונד, שמא התכשיט יאפיל על נוכחותו. אני בוחנת את הנקודה בה העונד כבר לא מתוכשט בתכשיט, אלא הופך לגוף תצוגה עבורו.

פחית משקה, דרוסה וזרוקה שנמצאה ליד מחסום קלנדיה, מחוברת כתליון על ידי ציר מתכת לאובייקט כסף. היצירה מבטאת ניגוד, עמידות וטרנספורמציה. היא נוצרה בלב סכסוך, ומשמשת מחאה וחזון לדו-קיום, תוך חשיפה להומניות אפשרית ולתקווה שברירית לשלום.

המפגש בין ברזל חלוד לזהב מגלם דיאלוג מרתק בין זמני לנצחי. הברזל הנאכל נושא את פגעי הזמן ואילו הזהב משיב לו נשימה, הוויה חדשה. במפגש ביניהם, נוצר מרחב שבו הזמן עצמו מתעצב – בין קור לחום, בין התכה לאיחוי, מתרחשת נקודת המפגש שבה השבר אינו בבחינת סוף אלא התחלה של שלמות אחרת, פגיעה אך חיה.

״משרבייה״ היא סידרה רחבת יריעה. המשרבייה היא אלמנט אדריכלי מסורתי בתרבות האיסלם, במיוחד באדריכלות הערבית והעות׳מנית. משרבייה היא סבכה מעץ מגולף בצורות גאומטריות עדינות שחוזרות על עצמן ויוצרות דוגמאות מרהיבות של חורים. היא מאפשרת אוורור טבעי של החלל תוך שמירה על צניעות ופרטיות לנשות ובני הבית. 

בתחילת תהליך עיצוב הקולקציה התמקדתי בדוגמאות גאומטריות מסורתיות ברזולוציות שונות, ובהמשך עברתי לעיצוב דוגמאות חופשיות ואף בשילוב מודל בינה מלאכותית בחיפושי אחר דוגמאות ביד חופשית.

פיסות פורצלן סיני מצוירות, שנחשפו כיום, ונוצרו ע״י אמנים סיניים לפני מאות רבות של שנים נמסרו לי, במסגרת מיזם משותף לישראל ולסין. (שם המיזם: Palace of Shattered Vessels)

שאבתי השראה מהמושג הקבלי “שבירת הכלים”, המציע קריאה מחודשת של השבור והפגום, כהזדמנות ליצירה והתחלה חדשה. זו הייתה נקודת מפגש שביקשתי להפוך לנקודת היתוך ואיחוי בין יצירה ליצירה. מעבר למרחק הגיאוגרפי, מעבר לפער בין עתיק לעכשווי, מבעד להבדל התרבותי, והשימוש בחומרים שונים. לקחת את הרסיס העתיק שניתן לי, לחלוק את רגע היצירה שהיה מזמן, עם ההווה והרגע שלי, ולהמשיך את משיכת המכחול שהחלה לפני מאות שנים, להתיך את הזמנים ליצירה אחת חדשה שתסגור מעגל חדש.

הסדרה "פיסות חיים" עשויה חידודי עפרונות המחוברים יחד ליצירת מבנים עדינים, קעורים, המתייחסים למציאות השברירית בה אנו חיים. קצוות פיסות החידוד, העשויים גרפיט, מצטרפים בקעריות אלו ליצירת דוגמאות המזכירות מפיות תחרה של פעם. האובייקטים נוצרו מתוך חיפוש שפת יצירה הנקשרת להיבטים תרבותיים עליהם גדלתי ומתוך הכרה בערך מלאכת הכפיים. 

תהליך העבודה בסטודיו מהווה עבורי גשר בין העולם הפנימי לבין המציאות המטלטלת האורבת מעבר לדלת. בתקופה בה ערכים בסיסיים עוברים תמרון ושחיקה, הנגיעה בממשות החומר מקנה לי עוגן נפשי ותקווה, מציאת סדר פנימי והכלה.

האובייקט נוצר בתהליך של סנטור אבקות פלדה. בתהליך עובר החומר שריפה בחום גבוה עד לגבול ההתכה, רגע שבו החלקיקים מתאחדים למבנה מוצק. כך נבנה האובייקט, כגוף מתכתי חלול, עשוי מקשה אחת של חומר, ללא כל חיבור או תפר. העבודה מהדהדת רגע עדין וייחודי בזמן: הרגע הסמוך לנקודת ההיתוך, כשהחומר על סף קריסה, בו נוצרים תנאים לשינוי ולהתהוות חדשה.

בשיר ׳קרקס החורף׳ מתארת אליזבת׳ בישופ את המחול הסיבובי, המתיש, של צעצוע מכני ישן

המונע באמצעות קפיץ. בחדר רחב ידיים, מדלג סוס קרקס מפח, הנושא על גבו רקדנית קטנה.

משופדת אל גופו, סובבת הרקדנית על בהונותיה הורודות שוב ושוב, בעוד הסוס מדלג, סובב

וקד קידה.

קווי כסף דקים מבקשים להדהד את התנועה הסיבובית הזו במרחב: מחול זוגי חד ורפיטטיבי,

ללא התחלה או סוף.

מלח תמיד היה יסוד מקודש מכיוון שהוא מציע חיי נצח לרכיבים מתכלים. הוא גם הנפוץ ביותר מכל החומרים הקסומים. טבעות המלח נעות בין הרצון שלהן להתאחד עם הנצחי בעודן מעוגנות בכאב בגשמי. הן מזכירות במראן ממצאים ארכיאולוגיים. פני השטח שלהן חלקים ואטומים, אך לאחר שמנתקים את ה"אנגוס" המחובר לכל טבעת נחשף המישור החדש, השבור, המנצנץ כמו אבן יקרה. השבר חושף את המבנה הפרקטלי של גבישי המלח לאחר שהתארגנו מחדש בתום תהליך היציקה.

שרשרת מונומנטלית העשויה מבני מתכת מכוסים פולימר אפור, שנחשפים מחדש באמצעות שחיקה ושיוף. העבודה משלבת טכניקות צורפות קלאסיות עם חומר תעשייתי. תהליך העבודה הנע בין שליטה לאי-שליטה ואקראיות, מעניק לכל פלטה פני שטח שונים ומבליט פרטים ייחודיים של המבנה המתכתי. הפלטות נראות כמו פרגמנטים שנעקרו ממבנה אדריכלי, נושאות עמן את עקבות הזמן והחומר. הגודל והמשקל הפיזי של התכשיט מאתגרים את הגבולות בין תכשיט, אובייקט ופסל. 

במצב אליו נקלענו הנקי הפך תפל בעיניי, בעזרת הצנטריפוגה ותנורי היציקה יצאתי למחקר של דימויים וטקסטורות המבטאים את תחושת התהום העמוקה של לב שבור בחברה שלנו. נעתי בין דימויים אורגניים לדימויים שיצרתי בעבודת מחשב ובאמצעותם התחלתי להתבונן בתהליך היציקה כתופעה אלכימאית.

היציקות מאפשרות לי לראות את האובייקט כאילו נולד מחדש וקפא בזמן. אותו קיפאון מאפשר לי לבטא את הכאב והיופי שזורים זה בזה בתוך התכשיטים והפסלים ומקבעים את דמותם לנצח הן בשבר והן בשלם.

לאחר שהפכתי לאם, חוויתי מספר מקרים בהם חסרו לי מאוד הוריי שנפטרו. רציתי אותם איתי, לחלוק חוויות ורגשות מרגעים כמו החיוך הראשון של ילדיי וגם רגעים עצובים או קשים כמו מחלה. נזקקתי להם – לעצה ולנחמה.

לכולנו היתה בבית פינה ובה שולחן או חלק מקיר, עליו הצגנו תמונות משפחתיות. אותה "פינת תמונות" סיפקה לנו נחמה, נוסטלגיה וחמימות.

בעבודה זו יצרתי "פינת תמונות" אותה אני יכולה לשאת עמי ואשר מחברת יחד את כל אהובי העבר והווה שלי.

העבודה שלי עוסקת בנקודת ההיתוך – הרגע בו תנועה פוגשת קיפאון, וחומר משנה את צורתו אך עדיין נושא את זיכרון התנועה. את הטבעות אני יוצרת באמצעות פיסול בשעווה ויציקת כסף סטרלינג, אותו אני "מלבינה" על ידי חימום החומר וקירורו במים מיד לאחר מכן. התכשיטים מגלמים את התנועה הספירלית שבטבע – בין עלה לקונכייה.

הטבעות יושבות על הגוף במנח ייחודי, המדגיש את הקשר שבין תנועה, חומר ומבנה הגוף. הכסף "המולבן" מעניק תחושת של חומריות רכה, אורגנית וכמעט נושמת.

בנקודת היתוך זו, המתכת הקשה הופכת באופן רעיוני לנוזלית – לרגע שבו חומר, תנועה וזיכרון הופכים ליצירה חדשה.

סיכה זו היא חלק מצמד. במירוץ חיי האמנותיים יש רק כן ולא, רק סוס אחד ינצח. אך בחיים עצמם הסוסים ממשיכים לרוץ, זה רץ אל מותו וזה רץ על חייו. הסוסים נולדו מתוך החומר, יצירת האמנות לעולם נותרת פעולה של יצירה שאין לה מוות, אבל החיים עצמם מספקים את הסוף.

העבודה מבוססת על תיעוד הים במשך יותר מעשור; צילומים בטלפון של רגעים, קומפוזיציות וצבעים – שברירי שנייה של חוויה חולפת. התמונות הנבחרות הועברו מדיגיטל לחומר, כאשר פלטות המתכת עם האמייל מגיעות לנקודת היתוך, הם מתגבשות ונוצרת תחושה של שינוי מרקם ומשמעות. החום מטשטש ומעמיק שכבות חזותיות; המעצב חווה נקודת היתוך קוגניטיבית – בבחירת הפריים, בקיבוץ ובמיקום החלקים. העבודות מוצגות כסדרה מתפתחת, המחברת בין מים ושמיים, חול וים, חושך ואור ורגע שמתקבע לנצח.

הפרויקט שלי עוסק בקשר המיוחד שלי עם אימי וסבתי ובזמן שבילינו (אימי ואני) לצד סבתי, עת חלתה והחלימה מקורונה. עיקר התמיכה בה היה הכנה וארגון פירות רבים להאכלתה כדי שתבריא ותתחזק. במיוחד אהבה את פרי הליצ'י.

בתהליך העבודה אני מבקשת לבטא את הקשר דרך מטאפורות של יחסים והזנה, קליפה ובשר; אני שואבת השראה מן הצורות והצבעים של האוכל והגוף ועורכת אנלוגיה ביניהם. סדרת אובייקטים שיצרתי הם כמעין סמלים טקסיים לחיבור בין אהבה, תמיכה, קשרי ילדות בגרות ושיבה, בין הגוף לטבע.

בהיתוך בין אבני לבה קלות, ספוגות אוויר, 

לפרפרים מעלי סחלבים, 

נרקמת הבטחה דקה של תקווה.

בסדרה בלי מילים אני יוצרת, מגיליונות נייר מודפס ודפי אנציקלופדיה מאוירת – טבעות בתלת מימד.

את מגזרות הנייר אני מניחה אחת על גבי השנייה. שכבה אחר שכבה, מגלפת, חורצת, משייפת ופוצרת. בתהליך נחשפים ונגלים באופן אקראי ובלתי צפוי, צבעים, מרקמים, מילים וטקסטורות. האובייקט הסופי נושא בחובו את זיכרון המילים והשכבות הכתובות. הצופה המתבונן מוזמן להצטרף אלי ולהקשיב, לסיפורים ולקולות השקטים, הנחבאים בין השורות ומאחורי המילים.

העבודה מבטאת פעולה של הרס דימויים חזותיים ודחייתם כעמדה ביקורתית: ערעור מוסכמות, חקירת זהות ומחאה נגד מוסדות כוח. בפמוט המוצג, הדימויים מגיעים משאריות מפעל יודאיקה – צורפות מסחרית וסמלים לאומיים אחרים, משנים את פניהם. אני מכליאה בין מודלים משעווה שאספתי מבית היציקה הירושלמי – והסמלים ההופכים ליצורי כלאיים מעלים שאלות, ירושלים של זהב, של חושך או של אור?

יונה שחזרה עם עלה זית בפיה ביססה את תחילתם של חיים חדשים, בטוחים וטובים יותר. ציפורים אלו מסמלות מקומיות, המשכיות, שלום ותפילה לסיום כל המלחמה.

בסיכות-כלי העבודה, היד והכלי נפגשים ברגע של שליטה המקבילה להזמנה להתמסרות ושינוי. הכלים המוכרים מופקעים מתפקודם ומקבלים זהות חדשה שמנכיחה את כוחה של המלאכה ואת השבריריות שבצורך, הם אשר קוראים לחשוב וליצור. הכלים עוברים עיוות חומרי, צורני ופונקציונלי שמזמין לשחרור מגבולות החומר והיומיום.

בעולם של ניידות ועקירה, הקשר בין אנשים לחפצים ביתיים משתנה. ככל שמקום מגורים קבוע הופך לנדיר, חפצים צוברים ערך רגשי וסמלי, ומציעים המשכיות ושייכות על פני אזורים גיאוגרפיים משתנים. פרויקט זה בוחן פריטי בית חיוניים כנשאים של משמעות חומרית ולא חומרית כאחד. בהסתמך על מחוות המושרשות בטקסים יומיומיים, הוא מציע סט נייד של פריטים חיוניים – מתכות יקרות שנבחרו בשל משקלן המוחשי וערכיהן המתמשכים במשברים העולמיים ואישיים.

המחקר, המבוסס על מחקר ארכיוני וסקרים עם 200 משתתפים מתשע מדינות, מגלה כי קשר רגשי מגדיר ערך ומעצב סט תכשיטים לגוף ולנפש.

בסדרה מוצגים תליונים מכסף סטרלינג שנעשו בטכניקה של הטבעה ידנית, מתוך הרעיון שכל תכשיט יכיל דימוי של תכשיט ישן/קדום –  תכשיט בתוך תכשיט. הדימויים נלקחו מתכשיטים משפחתיים, מתוך רעיון ליצור תכשיט הנושא זיכרון של תכשיט אחר, מעין ציטוט חזותי מתקופות שונות. התליון אינו רק קישוט, אלא גם מטבע זיכרון הנושא מטען היסטורי.

ב"נקודת מבט", הראייה החודרת והחיפוש אחר נקודת איזון רוחנית באים לידי ביטוי בסדרת אובייקטים עגולים המשלבים עץ אבוני. סדרה זו מחברת בין המהות הרעיונית של העין כחלון אל הנפש לבין הייצוגים הסימבוליים של צורת העיגול – צורה מושלמת, מכילה, אינסופית. אופן הנחת האובייקטים ביחס לגוף מדויק ובכך הופך את חוויית הענידה לאלמנט פותח תודעה, מייצב ומאזן.

הסדרה היא תוצאה של תהליך מחקר ממושך המפגיש בין מסורת לחדשנות, בין ייצור להתבוננות, ובין חומר לרוח. העבודות נוצרו בתהליך היברידי של הדפסת תלת ממד וצורפות ידנית תוך מיזוג בין טכניקות וחומרים; חלקים שהודפסו בפולימר משתלבים הנדסית עם חלקי מתכת יצוקים שהודפסו בשעווה, ומורכבים במלאכת יד מוקפדת למבנה אחד שבו מנגנון הסיכה, שלרוב מוסתר, ממלא תפקיד מרכזי בעיצוב. אף כי העבודות נשענות על טכנולוגיה דיגיטלית מתקדמת, תהליך היצירה שואב השראה מעקרונות של זן ועיצוב איטי, המדגישים מודעות וזרימה. ההשתקעות בחומר ובתהליך, גם בעידן של קצב דיגיטלי מהיר, פותחת מרחב לשקט פנימי ולטרנספורמציה.

התכשיט חוקר את נקודת ההיתוך הסימבולית של הגוף האנושי, רגע המעבר שבו היציב הופך לזמין לשינוי. הדגש הוא על שלב ה״ליבור מורטיס״ – שקיעת הדם לאחר שהלב מפסיק לתפקד, היוצרת שינוי בצבע העור. לקחתי השראה מתכשיטי אבל ויקטוריאניים; הצורה, השימוש בפנינים, שימור חומר אורגני אנושי- לרוב שיער, אני שימרתי "דם", והביטוי "ממנטו מורי" החרוט בגב התכשיט. העבודה יוצרת חיבור בין מורשת לעכשוויות, ומדגישה את מקומו של התכשיט כעדות לשינוי וכביטוי חברתי ואישי.

עבודותיי נובעות מדיאלוג בין־דורי עם סבי, צייר שחי בין השנים 1920-1997 ולא זכה להכרה בחייו. בילדותי ציירנו יחד: הוא תיאר בציוריו את שוק התקווה ונופי ילדותו, ואני את עולם האופנה והיופי שכה ריתק אותי – עולם אותו דחה סבי משום שנתפס על ידו כבלתי־מציאותי. הפער בין עולמותינו יצר שתיקות רבות, במיוחד סביב עיסוק במגדר, תוצאה של הומופוביה שהיתה מושרשת בו.

אל השתיקות האלו אני חוזר היום דרך התכשיט. ציוריו הופכים לחומרי גלם; קנבסים, מסגרות ושיבושים – מתורגמים לסיכות ותכשיטי־חלל. הגוף משמש כגלריה חיה הנושאת את מורשתו וממסגרת אותה מחדש.

כך נוצרה נקודת היתוך אישית, מרחב שבו חומרים, זיכרונות וקונפליקטים מותכים ליצירה חדשה. מהלך זה הוא גם אקט של הנכחה של סבי – אמן שלא הוכר וגם סגירת חשבון יצירתית, המנסחת מחדש את ההיסטוריה המשותפת שלנו בשפה עכשווית של תכשיט, גוף וקול.

נקודת היתוך יחודית לכל חומר אשר משמשת ככלי לקביעת טוהר החומר וזהותו, כמו DNA אנושי.

במשך שנים רבות אני מוקסמת מהקשר בין אמנות למדע. עבור שתי הדיסציפלינות, עולם הטבע הוא אחד המקורות הבולטים ביותר לחקירה וגילוי. למרות שהם שונים מאוד במהותם, אמנים ומדענים מוקפים בתשוקה הדדית להבין ולחשוף את סודות הטבע. אני מציעה את חקירתי האישית של צורות חיים, כיצירה מתקופה אחרת שבה פרחים נלחצו בין דפי ספר ודגמי פרפרים הורכבו ונשמרו בקפידה.

לפני מספר שנים קיבלתי פלטת כסף שהיתה שייכת לסבי שלא הכרתי, צורף ממצרים. זה האובייקט הראשון בו הרגשתי שהשימוש בפלטה שעוצבה כקליפת הזרע שתומכת בו עד לרגע שיוכל לעמוד בפני עצמו הוא מדוייק וסימבולי. נקודת היתוך שמשלבת בתוכה עבר ועתיד. מצד אחד שחרור הקליפה לעבר התפתחות ומצד שני ידע קדום שנשמר בדי.אן.אי. חשיפת השורשים וקבלתם הופכת את מהות החיים לשלמה יותר.

החוט נחתך ומולחם לכדי דימוי.

מילגרוס (בעברית: ניסים) הם באופן מסורתי תכשיטים או קמעות קטנים עשויים מתכת אשר מוצמדים לפסלים או לתמונות של קדושים כהודיה על נס שהתרחש, או כבקשה לנס שמקווים שיתגשם.

התליונים מציגים דימויים שנוצרו בהשראת המילגרוס המקוריים, בשילוב דימויים עכשווים הלקוחים מהמציאות היומיומית. ההנחה שלהם זה לצד זה מייצרת נרטיב חדש ובלתי צפוי אשר נוגע בנקודות הכאב והתקווה האוניברסליים והמקומיים. העונד נושא על עצמו תשמיש לתפילה, מייחל לאיחוי הפצעים בגוף ובנפש.

העבודה מורכבת משני חלקים שנוצרו בהפרש של שלושים שנה ומשקפים שינוי במערכת היחסים בין המאכיל למואכל. שתי הסדרות בוחנות את נרטיב הכפית מנקודות מבט מנוגדות. במפגש ביניהן מתרחשת הסטה: ההאכלה המגוננת נבחנת מחדש, ותנועת הדחיפה המגלמת שליטה משתנה – כאשר הגבול מיטשטש, המאכיל והמואכל מחליפים תפקידים. הכותרת "Don’t Push It" מהדהדת כאזהרה וכהזמנה להתבוננות ברגע שבו הגנה ושליטה נשזרים זה בזה.

סיכה מתוך הסדרה ״פעפוע״ 2021-2023. בנויה בשכבות אמייל שמפעפעות אל פני השטח. הסיכה – במסגרת אובלית והתרחשות חשופה, חסרה או אבודה.

העבודה חוקרת את מושג הבית – חיפושו, חומרי הבנייה שלו והאפשרות ליצור אותו. היא נולדה מהשאלה מהו בית: מקום מולד, נתון מראש? או יצירה מתמשכת של הנפש שנבנת לאורך החיים על ידי החוויות, הזיכרונות והקשרים שלנו? היא יוצרת בית גידול לחומרים שלכאורה אינם ברי-חיבור – מתכת ופלסטיק, כסף ופליז, מאט ומבריק, חלקי צמחים אמיתיים ופרחים דמיוניים. מתוך ההיתוך הזה צומח מרחב פנימי מוריק ונושם של שייכות.

עיטור הראש ממעטפת פרי השלפח הינו זיכוך של אלמנט אחד מתכשיט עיטור לראש אחר שיצרתי.

התכשיט נובע מתוך זכרונות מבית ובהשפעת תכשיטים אתנוגרפיים המוצגים במוזיאון ישראל. נפעמתי מהמארג האקלקטי של המורשת התרבותית, מקסם המחזוריות בטבע שנחשפה דרך הכרת תכונות הצמחים איתם איתם יצרתי את עבודתי. ביצירות שילבתי בין חומרים וטכניקות מעולם הצורפות לחומרים מהטבע וטכניקות מיחזור, חוטים מכבל חשמלי ישן אשר מתערבים בצמחיה קמלה.

עשבים שוטים הם צמחים שגדלים במקום בו אינם רצויים ומפריעים לצמחים המתורבתים לגדול. למרות

הגנן הטורח לעקור אותם ולנקות את הגינה, הם עדין מייצגים גם יופי פראי וטבעי.

בסדרה "עשב שוטה", סיכות הפרחים שבמערב מייצגות את התרבות הממוסדת, הופכות צבעוניות, נוצצות

וסינטטיות – פראיות עד כדי וולגריות. ועדיין יש מי שימצא בהן יופי מושך.

העבודה נולדה מתוך געגוע למשפחתי, בתקופה בה שהיתי רחוק ממנה בגרמניה ומתוך צורך להבין מחדש את מרכיבי הזהות שלי, השורשים שאני נושאת איתי ממקום למקום. מתוך אינסטינקט חזרתי אל העבר המשפחתי והתחלתי לנבור באוסף תצלומים ישן של הסבים והסבתות שלי, בשחור־לבן, מתקופות חייהם לפני שעלו לישראל. צבעתי את התמונות מחדש – תחילה במחברת הסקיצות, ובהמשך באמצעות אמייל על גבי מתכת. פניהם הפכו לסיכות הנענדות על הגוף, רסיסי זיכרון וכלים לבחינת מורכבות; מורשת משפחתית, זרות ושייכות, וחיפוש המתמשך אחר בית.

היתוך הוא הדרך שבה אני רואה את העולם.

יש לי, עמוק בפנים, תיקייה במוח – ארכיון דינמי שאוסף הכל: פיסת טבע, תכשיט ישן, ניסיונות חומריים. אין בו מיון או מי שחשוב יותר או פחות. כל דבר שנאסף או נוצר הוא שווה ערך לקודמיו.

תהליך היצירה שלי כצורפת הוא צלילה לארכיון הדינמי – ערבוביית החומרים, הטקסטורות והצורות – ומציאת נקודת היתוך לרגע, בתכשיט חדש. ואז – חזרה פנימה למאגר המשתנה והמתחדש בהתמדה. מבחינתי הכל תכשיטים.

המעגל המוצג כאן הוא שיקוף מוחשי של הארכיון הפנימי הזה.

העבודות נולדו מתוך מציאות יומיומית טעונה. אני חיה ויוצרת במקום שבו תחושות של חוסר אונים, אלימות ואובדן שזורות בשגרה. הפעולה האמנותית עבורי היא ניסיון לאחוז במשהו – להשהות, לגעת במהות, לתת זמן להתבוננות. האובייקטים שאני יוצרת הם ניסיון אישי לעבד מציאות משתנה, כזו שאין בה אחיזה ברורה. הגוף משמש אותי כמדיום יצירתי – ככלי לפעולה ולעדות, כאתר שבו הזמן מצטבר ומותיר עקבות.

בעבודות פעולה שהתרחשה או שימור תנועה שעדיין מתקיימת. לעיתים הן אלימות ודורשות מן הצופה התמסרות מסוימת, ולעיתים הן מציעות מרחב שקט של השתקפות.

פרויקט משה בתיבה הוא פרויקט מתמשך (2020-2024) בו אני יוצקת את הסיפור המשפחתי שלי אל תוך חפצים על מנת להעביר אותם לילדי.שתי הכפיות הן המשך לסדרת הכפיות שמוצגת כעת במוזיאון ארץ ישראל, הן מיועדות למעט אוכל, "קורט" ו"צביטה", ל"ליקוק של הסוף" ומוקדשות להורים שלי. הכפיות נעשו תוך כדי מלחמה שהמיטה פליטות ורעב, והן באות להזכיר כי כולם ראויים לבית והזנה.

עבודות הקיר "SUBTONICA" בודקות את גבולות הגופים במרחב דרך חומר. מתוך משטחי המתכת העשויים פליז, פורצות צורות תלת מימדיות עגולות המבקשות לשמור את גודל וצורת המשטח הראשוני ממנו התחילו, אך עם זאת לצאת מגבולותיו. במהלך העבודה, המסה של החומר אינה משתנה, אין כאן הפחתה או הוספה, אלא בדיקה של שינוי מצב החומר בחלל.  

עבודותיי נולדות מן המפגש בין חלום למציאות – נקודת היתוך שבה דימויים תת-מודעים מתמזגים עם נופי ילדות,

חומר הופך לזיכרון, וזיכרון מקבל צורה.

אני שואבת מסרים מחלומותיי, בהם מתקיים עולם בעל צורות חיים ותחושות. מתוך חלום אני עוקבת אחר הדימויים ובוראת יצורים ועולמות מדומיינים; שבה אל הנופים המדבריים המוכרים לי מילדות, מלקטת חומרים וסימנים, ומנסה לפענח את האבולוציה וההתפתחות הצורנית הנובעת מהם.

מתוך אלה נולדה סדרת שרשראות המתגלמות במרחב מעבר – התלוי בין עולמות, ממשי ודמיוני, צחיח ושמימי.

העבודה בוחנת את הקשר בין הגוף והאדמה דרך חוויה מדיטטיבית הנוצרת מעשייה רפיטטיבית. במגע המתמשך מתרחשת כמעין טרנספורמציה פיזית ותודעתית: העור מתמזג באדמה, המחשבות והרגשות נדחקות הצידה, והריק מקבל צורה. התנועות המונוטוניות של הלישה, הלחיצה, הגלגול, השיוף והמירוק, יוצרות מרחב רוחני שבו הבוץ משנה את תודעת היוצר, והיוצר מטביע בחומר משמעות חדשה, המתעצב כשרשרת פנינים מדומה עד לרגע המפגש עם המים. זהו מעגל סגור של יצירה זמנית והתפרקות וודאית.

נקודת ההתכה היא רגע של מעבר, שבו חומר מוצק מאפשר שינוי. כך גם החברה הישראלית עוברת תהליך של נקודת התכה חברתית – שינוי במצב הצבירה הקולקטיבי. השורשים, סמל ליציבות, נעקרו באירועי ה־7 באוקטובר ונחשפו לאיתני המציאות. אך דווקא מתוך העקירה מתאפשרת טרנספורמציה: השורשים הצומחים כלפי מעלה מבטאים היתוך אנושי, שבו הטלטלה הופכת להזדמנות להתחדשות וצמיחה.

העבודות שלי נוגעות ברגעי מעבר – אותם רגעים שבהם החומר, המילה והזהות מתערבבים זה בזה, נמסים ומתעצבים מחדש. הן חוקרות את האיזון הדק שבין נראות להיעלמות, בין חוסר וודאות לאחיזה. החוטים, המתכת והסרטים אינם רק חומר; הם מפה של חוויות, סימנים של תנועה מתמדת, של חיפוש אחר עיגון בתוך סערה, ושל חיבור בין פנים וחוץ, בין עבר להווה.

כל יצירה מעלה שאלות על קיום, זהות ומשמעותה של נוכחות ומאפשרת הצצה אל רגעי השינוי, אל הרגע שבו החומר מוכן להיטמע, להיעלם או להתקיים בצורתו החדשה. אלו רגעים שבהם הזמן, החוויה והחומר נפגשים, יוצרים זהות מורכבת, חיה ומוחשית.

החיים, השנים והמלחמה הקפיאו על פניי הנסתרים הבעה קבועה.

פניי הגלויים לעיני כל מביעים מגוון של רגשות – חומלים, כועסים, מתוסכלים, משועשעים, אוהבים, רכים או קשים – הסובבים אותי רואים מנעד רחב מהן. מנגד, עמוק פנימה, החרדה על צורותיה השונות חרטה על פני הבלתי נראים הבעה אחת בלבד. מתוך רצון לפרוץ את תחושת הקיפאון אני רוקעת בשנה האחרונה פנים על גבי כסף מרודד, יוצרת מסכות חיים ושוברת את אחידות הבעתן.

בעבודותיי מתמזגים עולמות של טבע ותעשייה, רוך וקשיחות. פעמוני ברזל תעשייתיים עוברים טרנספורמציה והופכים לדימויי קוצים ופרחים, שבהם מתכת קרה מקבלת איכות אורגנית וחיה. נקודת ההיתוך היא רגע השינוי, כשהחומר מאבד את זהותו המקורית ונולד מחדש כגוף רגיש, טעון בזיכרון ובדמיון. במפגש זה בין כאב ליופי, בין הגנה לפגיעות, בין עבר מתכתי להווה צומח, מתגלמת האפשרות להפוך ניכור לתחושת חיים, ולמצוא עדינות ותקווה בלב הקשיחות.

כצורף שאומנותו היא חישול, נקודת היתוך היא הלב הפועם של המלאכה- רגע שבו החומר מתמסר לחום, נפרד מקשיחותו, ומאפשר התחלה חדשה. בעבודת הוידאו המעגלית שלי, גרגירי כסף מותכים למטיל, ממנו עולה טבעת מחושלת – רק כדי לשוב ולהתיך, להתפרק, ולהתחיל מחדש. זהו מחזור אינסופי של יצירה, התפרקות והתחדשות- מחזור החיים.

דווקא ברגעי הקרבה העמוקים ביותר, אני חשה בבהירות את המרווח. הפרדוקס העדין שבקשר האנושי טמון בכך שדווקא הדברים המחברים בינינו – השפה, המחוות, החפצים – הם גם אלה שמסמנים ומשמרים את המרחק.