העבודה בוחנת את הקשר בין הגוף והאדמה דרך חוויה מדיטטיבית הנוצרת מעשייה רפיטטיבית. במגע המתמשך מתרחשת כמעין טרנספורמציה פיזית ותודעתית: העור מתמזג באדמה, המחשבות והרגשות נדחקות הצידה, והריק מקבל צורה. התנועות המונוטוניות של הלישה, הלחיצה, הגלגול, השיוף והמירוק, יוצרות מרחב רוחני שבו הבוץ משנה את תודעת היוצר, והיוצר מטביע בחומר משמעות חדשה, המתעצב כשרשרת פנינים מדומה עד לרגע המפגש עם המים. זהו מעגל סגור של יצירה זמנית והתפרקות וודאית.
נעמה בן צור-שפרינץ
