במצב אליו נקלענו הנקי הפך תפל בעיניי, בעזרת הצנטריפוגה ותנורי היציקה יצאתי למחקר של דימויים וטקסטורות המבטאים את תחושת התהום העמוקה של לב שבור בחברה שלנו. נעתי בין דימויים אורגניים לדימויים שיצרתי בעבודת מחשב ובאמצעותם התחלתי להתבונן בתהליך היציקה כתופעה אלכימאית.
היציקות מאפשרות לי לראות את האובייקט כאילו נולד מחדש וקפא בזמן. אותו קיפאון מאפשר לי לבטא את הכאב והיופי שזורים זה בזה בתוך התכשיטים והפסלים ומקבעים את דמותם לנצח הן בשבר והן בשלם.